25/10/2019
זאגוריה (Zagoria)-
המקום שמעבר להרים...
_1.png)
יעל ואני חוגגות יום הולדת בהפרש של חודש.
כבר שנים שאנחנו נוהגות במקום לקנות מתנות, לבלות עם חברות ביום ההולדת.
אבל כשיש מצב לנצל את האירוע, לגיחה למקום שעובר VIA BEN GURION AIRPORT,
אין מצב שאנחנו מפספסות את ההזדמנות.
כשיעל ואני הכרנו, אחד הדברים הראשונים שחיבר בינינו היה אותו זיק של טירוף, שנדלק בעיניים למשמע צירוף המלים חוץ לארץ.
אצל יעל מדובר במחלת נפש של ממש-
גם אם היא אחרה לשייט ונאלצה לרדוף אחריו יומיים בכבישים עד שהשיגה אותו
וגם אם בילתה איתי יום שלם, בהמתנה למיון בבית חולים פריפריאלי בצרפת, מוקפת טיפוסים הזויים,
היא תהנה עד לב השמיים, מעצם העובדה שהאירוע המדובר התרחש בחו"ל.
.png)
העיקר לעוף...
אז תכף יום הולדת ולשתינו הצטברו נקודות בנוסע המתמיד, כך שמדובר במצב חרום,
שאסור שיימשך לאורך זמן.
לרב אנחנו מסוות את הנסיעה תחת המעטה המסתורי של "נסיעה עסקית",
אבל הפעם רצינו לנסוע ליעד של מנוחה נטו ולצרף גם את הגברים שבחבורה.
אז איך משכנעים שני בעלים, שלמרות שחשבון הבנק אומר אחרת, אנחנו חייבות,
אבל ממש חייבות,
את החופש הזה?!
אז השיקוי הולך ככה: מערבבים היטב את כל האירועים הסמוכים:
שני ימי הולדת+ יום הולדת לבעל+ שני ימי נישואים, מוצאים יעד זול וקרוב עם טבע ושקט ומחייכים יותר מהרגיל.
ואם כל זה לא עוזר לכו על אחת משתיים:
מסכת עינויים בצורה של חפירות אינסופיות, או החלטה נשית חותכת ובלעדית, שתסחף אחריה את הגברים (בעל כרחם).
לא אכנס לפרטי פרטים של אמצעי השכנוע, אבל כן אוכל לספר לכן, שלפני פחות מחודש
עלינו על מטוס, כשהיעד הוא חבל זגוריה ביוון ההררית (זגוריה פירושו "מעבר להרים").
ועכשיו וידוי- למרות אהבתנו הרבה לנופי ארצנו,
כשאנחנו נוסעת לחו"ל אנחנו משתוקקת למשהו אחר- לפסגות הרים מושלגות, לירוק עד ולאגמים.
לכן, באופן טבעי, תמיד נעדיף את אירופה הקלאסית על פני קפריסין וחברותיהן.
אבל הפעם, הבטחנו יעד קרוב וזול והנקודות של אל-על הספיקו בול כדי לממן טיסה לאתונה.
במסגרת השיטוטים האינסופיים שלי אחרי יעדים בחו"ל, נתקלתי בכתבה על יוון ההררית, שהבטיחה
בדיוק את שלו ייחלה נפשנו וכך נפלה ההחלטה.
נחתנו באתונה ועשינו את מה שמרגיש לנו הכי "חופש בלי ילדים"- לקחנו רכב והתחלנו לנסוע,
כשהכוונה להגיע, לפרוק (חלקית) מזוודה, לבהות בנוף ולהמשיך לכפר הבא.
בדרך עצרנו בעיירת דייגים,
שנראתה כמעט נטושה מחוץ לעונת התיירות
ובתעלת Korinthos היפיפייה, שהתצפית עליה סמוכה לצינור שפכים,
כך שגם אם התמונה נראית כמו גן עדן
הריח יובא ישירות ממעמקי הגיהינום.
מהתעלה, מתחילה דרך ארוכה צפונה.
אנחנו נוסעים ואני מרגישה בלב את ההתרגשות שמלווה הגעה ליעד חדש ולא מוכר...
אבל הפעם, ההתרגשות הזו מלווה בחשש-
הנופים הנשקפים הם ים תיכוניים ויש תחושה שאנחנו נוסעים בנופים מוכרים מדי...
ואז, בשעה האחרונה של הנסיעה, פתאום יש תקווה ירוקה וגבוהה בקצה המנהרה...
הנופים משתנים, הכל הררי יותר, ירוק יותר ובין ההרים מתגלה, מדי פעם, כפר קטן ומקסים.
כפרי זגוריה, 46 במספר, הם כפרים קטנים, בגדול שבהם 267 תושבים.
במרכז כל כפר מצוי עץ דולב, סביבו מתאגדים זקני הכפר לשחק או לדבר ולעיתים מסעדה או שתיים.
למעט בכפר הגדול, MAGLO PAPINGO, תתקשו למצוא כאן חנויות.
לפעמים, כמה מסעדות ובתי קפה, מקורים בסוכות גפנים. גם מרכול אין ולרב גם לא מאפייה.
בשעות קבועות ביום, מגיע לכפר רכב טרנזיט, פותח את דלתותיו האחוריות ולעינינו מתגלה מאפייה ניידת, או חנות ירקות על גלגלים.
המצב הכלכלי הגרוע של יוון והעדר התשתיות בכפרים האלו גרם לרבים מהצעירים לעזוב לערים.
אבל, מאז שנות ה-80, החלו תיירים לגלות את האזור והכפרים החלו להתעורר מעט לחיים,
תוך שהם משמרים את האותנטיות ואורח החיים המסורתי.
הטבע יפה, ויש בו מפלים, קניון, גשרים ותצורות טבע מעניינות.
אבל לארבעה הורים עייפים, העיקר כאן הוא השלווה ותחושת הניתוק- לשבת עם ספר,
להתבונן בנוף ולדעת שאין שום סיבה למהר. הכל פה איטי וטוב שכך.
בחורף האזור מושלג והעיצוב של רב המלונות הוא בהתאם-
התחושה הכמעט-אלפינית שמלווה את השהייה פה, נכנסת גם למרחב הפנימי.
בכלל, יש מודעות עיצובית, אבל צנועה, כזו שעושה שמח בלב אבל משמרת את אופי האזור.
האוכל בזגוריה נהדר וכולל מנות מסורתיות של גבינות המקום, פאי ממולא מנגולד, מוסקה,
תבשילי צאן ובקר והרבה ירקות צלויים וטריים שלרב נקטפו זה מכבר מגינת המסעדה.
הופתענו עד מאוד לגלות שרב התיירים במקום הם ישראלים,
אבל מדובר באוכלוסייה שמייצגת את מדינתנו בכבוד, מה שגורר ליחס חם וטוב מהמקומיים.
בכל מקום התקבלנו בחיוך גדול ובתושבי המקום שדוברים למחצה את שפתנו!.
בתי המלון קטנים, מקסימים וזולים.
ב350₪ בממוצע לזוג, תישנו במלון בוטיק, של שלושה או ארבעה כוכבים,
עם ארוחת בוקר מצוינת ואירוח לבבי.
השילוב של מחירים נמוכים, יחד עם העדר אופציית קניות, גורם לטיול הזה להיות זול במיוחד
ולשני הגברים שלנו להיות שמחים וטובי לב.
והאמת? גם לנו.
בין זגוריה לאתונה, עברנו ללילה במטאורה (שפירושו "אמצע השמיים")-
מקבץ מנזרים אורתודוקסיים, ששוכנים באזור עם תצורה גיאולוגית מדהימה של צוקים,
עמודי סלע, שנישאים גבוה עד שנראה שהם כמעט ונוגעים בשמיים.
המנזרים נבנו על הצוקים האלו והמראה מרשים ומיוחד עד מאוד.
אומנם, אין לאזור את הקסם של זגוריה, אבל בהחלט שווה לעבור שם בדרך חזרה ולחזות בפלא.
בדרך לאתונה, עצרנו להתרעננות בעיירה בשם kamena vourla, שנמצאת על שפת הים.
הבחירה בעיירה הזו הייתה מקרית
והופתענו לגלות מקום שוקק חיים, עם המון מסעדות ובתי קפה.
הספסיפיקציה שיש ביוון למטבח המקומי מתבטאת בזה, שהתפריט שתפגשו בעיירה,
שעל חוף הים, שונה לגמרי מזה שתמצאו בהרים.
ממש כמו במדינות אירופאיות אחרות, שנותנות לאוכל מקום של כבוד,
אין מושג קבוע למהו "אוכל יווני", כיוון שכל כל אזור מתבסס על חומרי הגלם הטריים הזמינים לו.
האוכל על החוף הוא ים תיכוני באופיו, ומורכב מדגים, פירות ים, שום וממרחים כמו סקורדליה,
המבוסס על שקדים והפאבה, שעשוי מאפונה צהובה.
אחרי שדגמנו היטב משפע הטוב, שמנו פעמינו לאתונה והפעם בלי עצירות.
טיסה של שעה וחצי ו... בום! וולקאם טו איזראל!
אחת, שתיים, נכנסות לקצב, בערב ישיבת וועד הורים, מחר טקס ראש חודש, כמה מיילים פספסתי מהעבודה,
לאפס את הילדים אחרי 5 ימי פינוק חסר גבולות אצל סבא וסבתא,
כביסה, כביסה, כביסה, חוגים, פעולה בצופים, מקרר ריק, ממשלה, אין ממשלה, שחיתות, נבצרות, בערות...
ורק בלילה, כשהשקט משתרר, אנחנו נזכרות, שרק לפני 24 שעות שלווה...
וספר... וכוסית אוזו, מוסקה ועץ דולב... .
