12/4/19
על בתים, פינות ואביב...
(פוסט קצת רציני, אבל לא רק...)
בית. מילה טעונה בכל כך הרבה מכל כך הרבה.
ויש כל כך הרבה בתים וכולם שלנו: הבית ממנו באנו, הבית שלנו היום, הבתים שעברנו בדרך.
ויש האנשים שבו, הקבועים, אלו שבאים והולכים, הריחות, הטעמים, הקולות, המנהגים, התקוות והאכזבות.
ויש גם את הבית הפיזי- הקירות, שספגו את כל אלו, החפצים, אלו שקנינו באיקאה כי צריך, אלו שקיבלנו בירושה ואלו שליקטנו כזיכרונות.
.png)
אני בחורה נוסטלגית. ואפילו מאוד. וכן, מסתבר שערמות של נוסטלגיה יכולות לגור לצד מעיין של ציניות
(וסליחה מראש לכל הטוענים שציניות טובה רק בלכסות על רגשות. לפעמים זה פשוט כיף!).
הנוסטלגיה היא בגעגועים לאנשים, למקומות ואפילו לחפצים. יעל ואני תמיד מתפלאות מחדש על החיבור שלנו:
אני שקצת מתגעגעת מדי והיא, ששריר הגעגוע שלה לא מאומן מספיק.
וכך, כל בית שגרתי בו היה תמהיל של מה שצריך ומה שעושה מסג' בלב.
כבר כשהייתי בת 16, עיצבתי (אז לא ידעתי שככה קוראים לזה) את החדר שלי כמו ממלכה קטנה-
רהיטי במבוק, כריות מגראס ושולחן קטן עם פופים.
בחדר היו מפוזרות מזכרות שאספתי או קניתי בטיולים- אבנים, נרות מוביילים.
חדר שהוא בית קטן. חדר שמספק קירות פיזיים ורגשיים.
.png)
הבית הראשון שגרתי בו מחוץ לבית הורי היה בחיפה ודמה לכל דבר חוץ ממה שחלמתי שיהיה.
הוא כלל שני שותפים- אחת משוגעת על כל הראש והשני אנטי סוציאלי ומאוד, אבל מאוד, חסכן.
מבחינה עיצובית, הבנתי שם לראשונה שלפעמים עדיף בלי אמירה עיצובית בכלל מאמירה עיצובית כלשהי.
היו שם המון פרחים מלאכותיים, גדולים ואדומים (לא היפים שניתן להשיג היום, אלה אלו של פעם), ואזות שלא הייתי נותנת במתנה לאויבי,
מבחר חפצים ורהיטים בגווני האדום ושתי תמונות מוזרות, שהיו תלויות על הקיר ונועדו להבריח את האורחים,
כך שהמשוגעת והאנטי-סוציאלי לא יצטרכו להתמודד בסיטואציות חברתיות שמעל לכוחותיהם.
בקיצור, גרתי בבורדל. ולא רק זה, אלא שהמשוגעת הייתה הבת של בעל הבית, מכאן שגם אסור היה לי לשנות דבר בקסם שמסביבי.
לא היה רגע אחד שהרגשתי בו בית בשנה הזו.
מאז עברתי עוד שישה בתים שכורים ושניים שלי.
תמיד, ולא משנה מה היה מסביב, דאגתי שתהיה לי פינה אחת, לפחות, שתעשה לי הרגשה של בית.
זו יכולה הייתה להיות תמונה מקורית שנוגעת לי בלב, שידה שצבעתי, או כסא ישן שאהבתי ולקחתי מהבית של סבתא כשנפטרה.
תמיד מי שהיה נכנס לבית שלי היה אומר ש"הוא לא מרגיש דירת סטודנטים" אלה "בית על באמת".
ובימי המעבר בין בתים, עוד לפני שפרקתי את כלי המטבח או סידרתי את הבגדים בארון, תקעתי מסמר ותליתי עליו את התמונה שאני אוהבת.
רק אז זה הרגיש בית ורק אז יכולתי להתפנות למה שצריך.
.png)
הכסא של סבתא פניה מקדם את פנינו בשובנו הביתה
לא פלא שכל המחשבות האלו על בית עולות בי דווקא עכשיו,
כשפסח מתקרב: חג של משפחה, של אביב, התחדשות ושינויים, בטבע ובכלל.
תחילתה של שנה עברית שנותנת לנו הזדמנות לעצור ולעשות שינוי קטן,
Touch up לסביבה הפיזית שיחמם גם את הלב.
כל כך הרבה פעמים אני שומעת מאנשים שהם רוצים שהבית שלהם ירגיש יותר מיוחד.
יותר אישי. יותר שלהם. ושהם לא יודעים מאיפה להתחיל.
ואני אומרת- תתחילו בפינה אחת. שימו בה משהו משלכם.
שידה מיוחדת, צילומים, יצירה של בני הבית, אוסף של קבוצת חפצים שליקטתם עם השנים, פסל שאתם אוהבים,
ספרים שנגעו בכם ובעצם- כל דבר שהוא שלכם באמת.
זה לא חייב להיות משהו שהוא מעשה ידכם. מה שחשוב זה שאלו יהיו דברים עם ערך סנטימנטלי.
.png)
כמה פינות שסגרנו...
הם לא צריכים להיות מסוגננים או יפים עיצובית. הם נכונים מעצם היותם שלכם.
ואלו הדברים שהופכים את הקירות שביניהם אנחנו גרים לבית.
לבית שלנו.
מאחלות לכם שנה של חוויות טובות, של הכרה בטוב ובקיים ושאיפה תמידית לדברים שאתכם משמחים.
.png)
שלכם, יעל ופאולינה