30/11/18
30.11.2018
Touch up your life style! -יאללה, בואי נצא מהארון!
מרב שפע רעיונות ומחשבות על מה אני רוצה לכתוב, עשיתי את הדבר הכי טבעי וחסכוני אבולוציונית- לא כתבתי כלום.
מצב הבטטה הזה בסך הכל די מתאים לי, כי אם להיות כנה, כשחילקו אמביציות בכל הקשור לעבודה, אני כנראה זללתי בהנאה משהו טעים ומרובה קלוריות, פנטזתי בעודי ערה על שנת צהריים, או חיפשתי במחשב יעד לחופשה הבאה שלי...
ושלא תחשבו שתמיד הייתי ככה. אני רוסיה מבית טוב, מה שאומר שחמשת הביטויים הראשונים שלמדתי היו: "צריך", "מתמטיקה", "לעבוד קשה", "אסור לוותר" ו"למה לא מאה"?.
אז כילדה טובה מוסקבה, הייתי חלומה של כל אם יהודייה- ילדה ממושמעת ואחראית, תלמידה מצטיינת, נגנית מוכשרת, ניצחתי את המורה בחוג לשחמט, סיימתי בהצטיינות תואר שני בפסיכולוגיה, לחצתי את ידו של קצב (אז לא ידעתי כמה זה מסוכן) בטקס מצטיינים בכנסת והתחתנתי עם בחור, שעד היום אמא שלי לא מאמינה שהסכים להתחתן איתי.
הייתי תמיד נמלה חרוצה שרואה את המטרה שהציבו לה הוריה וחותרת להשיג אותה. למזלי, בורכתי תמיד בחברים מדהימים שהפכו את החיים לקצת פחות טכנוקרטים ובלילות אשדוד החמים, שרנו יחד "כולנו ילדים של החיים" וחלמנו על "אני ואתה נשנה את העולם".
אבל בגדול, העתיד היה ברור- כמויות אדירות של פוטנציאל שחייב להתממש במשהו ראוי- מדענית מח, מרצה באוניברסיטה, או כל דבר אחר שיהיה "מהוגן", "מכובד" ו"נחשב".
כמו שאתם מבינים, מילים כמו "רוצה" "עצמאות מחשבתית", או "לפנטז", היו לגמרי מחוץ לתחום והשתייכו לחלשים בלבד.
וכך, הגעתי לגיל 30, עם רזומה נאה עד מאוד ואפס ידיעה מה אני רוצה לעצמי. עזבתי בשמחה ומבלי להביט לאחור את תחום הפסיכולוגיה, ואחרי שנים רבות של "פול גז על ניוטרל" הרשתי לעצמי קצת לנוח.
רוסיה במנוחה. לא רוצה שיזהו אותה....
טוב, לא ממש קצת. בעידודה ועזרתה של פסיכולוגית שהייתי ברת מזל לפגוש (אחרי שלוש שלא ממש הועילו), לקחתי את זה ממש לאקסטרים. עבדתי בעבודות מזדמנות שנראו לי סופר כיפיות כילדה, כמו מוכרת בחנות (יואו, לארוז מתנות יפה זה הרבה יותר כיף מלקבל 100 בפסיכולוגיה) ותרגלתי פנסיה למתקדמים, כשלקחתי שנתיים חופשת לידה לאחר לידת כל אחד משלושת ילדי.
תכלס, זה מה שרציתי באמת, להגיע כבר לפנסיה ולעשות את הדברים שאני באמת אוהבת.
ופה נכנסת לתמונה שותפתי, האשה והאגדה- יעל.
את יעל פגשתי לפני שש שנים, כששתינו נבחרנו בבחירות דמוקרטיות לוועד ההורים של הכיתה. היינו שתיים מתוך המוני שלוש מתנדבות ונבחרנו ברוב קולות סוחף.
בפגישת וועד ההורים הראשונה שערכתי בביתי, חשבתי שיעל דתייה (היא נהגה ללכת אז עם מטפחת ראש). קניתי עוגה ממקום כשר, דאגתי לכלים חד פעמיים ועשיתי מה שצריך כדי להיחשב נאורה ופלורליסטית.
לא יכולתי לטעות יותר מזה! יעל היא קיבוצניקית לשעבר, אתאיסטית בכל רמ"ח אבריה (כולל ראשה הקשור במטפחת) והכלים החד פעמיים לא הרשימו אותה בכלל!.
מה שכן, בדבר אחד צדקתי- יעל אוהבת עוגות... ועוגיות... ולארח... ויודעת לאפות מאפים מדהימים בתוך דקות! והיא, ממש כמוני, חוזרת מטיול אחד בחו"ל וחייבת להזמין כבר את הטיול הבא, כי טיולים לחו"ל זה אחד הסמים הממריצים, היעילים והלא מזיקים שמתחזקים את השגרה שבין טיול אחד לאחר.
וגם היא, כמוני, מהווה סוכנות נסיעות לא פורמלית עבור חבריה- שפונים אליה שתמצא להם בקסם את הטיסה הכי זולה, תספר על מסעדה מיוחדת שאף אחד לא מכיר ותבנה מסלול שמותאם להם בול.
עוד כמה פגישות ולמדתי שגם יעל מכירה את כל המותגים הידועים בעיצוב, חולה על קניות באינטרנט ובכלל ומשמשת יועצת וקניינית לכל מי שמכירה אותה (וגם לכאלו שלא...).
וגם, שבניגוד אלי, יעל היא "וונדר וומן" שיודעת לתפעל עשרה דברים במקביל, לקדוח חורים בקיר, להחליף גלגל לאוטו ולהתמצא במחשבים ובכל טכנולוגיה אחרת.
בקיצור... התאהבתי. וכמו שאני נוהגת לעשות, אם אני מוצאת אהבה מאוחרת, שעוברת את סינון ה"למי יש זמן ואנרגיה לחברות חדשות?!", הצעתי לה חברות.
והיא הסכימה!
מאז זרמו מים רבים בנהר (וגם יין, פימס, סנגרייה וכמה דגי לברק וסלמון) ויעל, שעובדת במשאבי אנוש ואני, פנטזנו על היום בו נעזוב את העבודות שלנו ונעשה משהו שמרגש אותנו באמת.
בנסיעה בלתי נשכחת ללונדון, בה נסענו שתינו עם זוג טרולי וחזרנו עם יותר (הרבה יותר), אחרי יום שכלל מקומות קסומים וסבב קניות משובח במיוחד, התגבשה בנו ההחלטה שזהו! נמאס לנו לדבר על מה נהיה כשנהיה גדולות ובא לנו פשוט להיות גדולות! (זה לא היה מסובך לאור כמויות האוכל הקאריבי/אתיופי/אנגלי/צרפתי/סתם מאפים/אולי איזה שוקולד קטן שבדקנו לעומק בטיול).
אז אחרי מסע שכלל גיבוש, בישול בסיר איטי וטיולים שבהם ראינו, קנינו ואכלנו, הנה אנחנו יוצאות מהארון: אנחנו יעל ופאולינה, והיינו רוצות לספר לכן שאנחנו חיות בסטייל, מוקפות מכל עבר באסתטיקה ונושמות אוויר פסגות שיובא הישר מהרי החיים הטובים.
אבל האמת היא, שאנחנו חיות ממש כמו רובכן- עובדות, מגדלות ילדים, מנסות לשמר זוגיות שפויה בתוך משימות היומיום ונוחתות בערב עייפות, לפעמים מרוצות, לפעמים מרוטות…
ולצד השגרה, פועם בנו כל הזמן ניצוץ של אהבה וכמיהה לעיצוב, לאסתטיקה, אוכל טוב, טיולים לחו"ל ובעיקר לכל הדברים הקטנים שמשדרגים את החיים.
אנחנו פה כי אנחנו רוצות לשתף אתכם בחוויית ה-TOCH UP, שהיא תפיסת חיים, לפיה אנחנו בוחרות בדברים שמשמחים אותנו ובאמצעותם אנחנו יוצאות מהשגרה ומגשימות תשוקות וחלומות.
זה יכול להיות שדרוג קטן, זו יכולה להיות חוויה בלתי נשכחת.
זה לא חייב להיות יקר, אבל מה שבטוח, זה להשקיע בכאן, בעכשיו ובעצמנו.
כלייף סטיילריות, המומחיות שלנו היא לדעת לשלב בין החיים עצמם לבין החיים הטובים.
אנחנו מתמחות בעיצוב, אסתטיקה, אוכל טוב, טיולים לחו"ל ובעיקר בדברים הקטנים שעושים TOUCH UP לשגרה.
בזכות שנים של ניסיון, שמלווה בתפיסת החיים הזו, אנחנו עוסקות בהגשמת החלומות שלנו, אנחנו יודעות איפה ואיך לגרום לדברים לקרות ונלהבות ללמד גם אתכם!
מזמינות אתכם להצטרף למסע, מבטיחות שיהיה כיף, מצחיק ומשובח!
יעל ופאולינה
מוקדש באהבה לאמא רינה ואבא ויקטור, שלימדו אותי מתמטיקה שחמט, ובעצם, מה לא?
וגם חמלה, סובלנות, סקרנות, נדיבות ואהבה לאוכל טוב, טיולים בעולם ואסתטיקה.